<h1>חדושי הראב"ד — ע"ז</h1>
<h2>דף יב.</h2>
[ע"ז ע"ג ע"ב] לימא חזקיה [וכו'] דתנן [וכו'], הנה כי ר"א ס"ל שאם נפל האסור לבסוף אע"פ שאינו עושה לבסוף אלא מקצת החמוץ גדול כח האחרון והרי הוא כאלו עשאו כלו, ורבנן סברי לא אמ' גדול כח האחרון דכיון דאין כח האסור כדי ליתן טעם בכל העיסה מותר, והכא נמי לגבי יין מכיון שנפל שם קיתון של מים הרי אותו יין של אסור אין בו כדי לאסור כל מה שבבור שהרי אין בו כדי נ"ט במים, כמו שהשאור של תרומה אין בו כדי לחמץ כל העיסה, אך בין היין המותר והיין האסור נתנו להם טעם יין כמו שהשאור של חולין ושל תרומה חמצו את העיסה בין שניהם, שהיין האסור והיין המותר הרי הם למים כשאור של תרומה ושאור של חולין לעיסה, כי כשם שאין לא בזה כדי ליתן טעם בכל ולא בזה כדי ליתן טעם בכל כך באלו לא בזה כדי ליתן טעם בכל ולא בזה כדי ליתן טעם בכל, כי היין של היתר אע"פ שהוא מרובה מאד משניהם כיון שאינו יכול לבטל את היין של אסור מפני שהוא מינו הרי הוא כחצי שיעור, והנה אם היו המים ראשו' בבור ואח"כ נפלו עליהם היין המותר והאסור ונתנו טעם במים אם נפל המותר אחרון הרי הוא מותר לדעת ר"א דאזיל בתר בתרא, וכ"ש כשהמים הבאים לקבל טעם מן היין נופלים באחרונה שגדול כחם הרבה ואין כח לחצי שעור האסור להיות נעור מתערובתו ולאסור אותם, אבל אם יפול היין האסור באחרונה אע"פ שאין בו כדי לחמץ כל העיסה ואפ"ה כשהוא נופל אחרון גדול כחו כשעור שלם לאסור את הכל, והנה חזקיה ס"ל כר"א דאזיל בתר בתרא, וה"ק הגדילו בהיתר, כלומר אם היתר הגדיל אותם שלא היה שם בבור כי אם היין המותר ויין האסור ובאו מים של היתר ונוספו עליהם והגדילו אותם מותר כדפ', ור' יוחנן ס"ל כרבנן דאמ' דכיון שאין באסור כדי ליתן טעם בכל אין ההיתר מסייעה בין שנפל בתחלה בין שנפל בסוף, והרי העיסה הזו כאלו לא נפל בה אלא השאור של תרומה בלבד ולא נתחמצה מן התרומה כלל ומותרת, והכא נמי הרי הוא כאלו לא נפל לתוך המים כי אם היין האסור בלבד ולא קבלו ממנו טעם יין ומותר.
[ע"ז מ"ט ע"א] אבל לא קדם וסילק, אע"ג דאיכא שאור של חולין, וכי קתני אחר אחרון אני בא, היכא דנפל חולין בסוף, שאע"פ שקרב את חמוצו בתחלה כיון שהחמוץ נגמר ע"י החולין לבדו מותר, וליכא למי' הכא זה וזה גורם, שהרי לא באסור כדי לחמץ ואותו האסור לא היה בשעת גמר החמוץ, הלכך חמוץ דתרומה לאו כלום הוא.
<h2>דף כד:</h2>
[ע"ז י"ג ע"ב] ונשחטיה מישחט ונישויה גיסתרא, אהקדיש ואהעריך קאי, דלאו קנסא הוא. רבא אמר, הינו טעמא דלא עביד לה כי האי עיקור דירוד. מפני שנראה כמטיל מום וכו' נר'[אה], מטיל. מום מעליא הוא, וחייב מלקות. קס"ד וכו' אבל בזמן שבית המקדש קיים וכו', אסורא דרבנן בעלמא הוה, והא דגרסי' בתמורה [כ"ד ע"ב] מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, ומוקמי' ליה התם בזמן שאין בית המקדש קיים, דלא גזרי' שמא יצא ראשו חוץ לפרוזדור והוי מטיל מום בבכור, אלמא בזמן הזה אסור להטיל בו מום, ותו גר' בבכורות [ל"ו ע"ב] רפרם בפומבדיתא ה"ל בוכרא יהביה לכהן אזל שדא ביה מומא יומא חד חש בעיניה אתייה לקמיה א"ל בכור נתן לי ישראל במומו חזינא בשיקריא, פי' הכירו, א"ל לאו אנא יהיביתיה ואפ"ה לא חש למלתא וכו', אלמ' בזמן הזה נמי אסור להטיל בו מום, ההוא איסורא דרבנן הוא, כדקאמר הכא, וההיא דמ' י"ט [כ"ז ע"ב] נמי דאתא לקמיה דרבא וא"ל את גרמת ליה, אסורא דרבנן הוא.
<h2>דף כח.</h2>
[ע"ז מ"ו ע"א] מבהמה בעלת מום, שנשתנית, ומהר(י), לא מתסרי להדיוט לד"ה כדתניא בתמורה [כ"ח ע"א] אי זו מוקצה, ומה שעליו מותר, אי זהו נעבד, וזה וזה מותר באכילה, וטעמא מאי מדאצט' קרא למסרינהו לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. א"נ בהמה תמימה ומאילן יבש, לרבנן אע"ג דנשתנה לא מתסר. הצד השוה שבהן שאין בהם תפיסת י"א מותר אף אני אביא. ומאן דאסר דכתי' שקץ תשקצנו, לרבות כל דבר שהוא תלוש דלית ביה תפישה דאע"ג דמדינא אתי להיתירא, דהוא אסור.
[ע"ז ע"ד ע"א] הרי אלו למעוטי דבר שבמנין ולאו אסורי הנאה, כלו' סתם התנא את דבריו ואמ' הרי אלו, כלו' לא נמצאו עוד שיהו בהן ב' טעמים הללו שיהו דבר שבמנין ואסורי הנאה כדי שיאסרו את ערובן בהנאה זולתי אלה השנויין כאן ובמ' ערלה, ואיידי דקאי ביי"ן דאוסר בערובו בהנאה תנא נמי בחולין דאוסר ערובן בהנאה מי' ביי"ן במשהו אפי' בהנאה ואינך כולהו בדבר שבמנין בהנאה והכי מוכח בתמורה [כ"ח ע"א] פ' כל האיסו'.
[ע"ז ע"ד ע"א] יי"נ, וכלן במין במינו הן, יי"נ וכל אסורי ע"ז במשהו, שאר אסורי' בעינן דבר שבמנין כדאמ' בגמ', ואם נתערבו אפי' באלף אוס' את הכל בהנאה, ואיכא נמי אחריתי כגון ערלה וכלאי הכרם וחמץ בפסח שאם היו דבר שבמנין ונתערבו אפי' באלף כלן ידלקו, וקתני להו להנך במ' ערלה [פ"ג מ"ז] אגוזי פרך וככרות של בע"ה לענין כלאי הכרם וחמץ בפסח. ע"ז, כגון שברי ע"ז שנשברה ע"י יש'[ראל] ונתערבו חתיכות בחתיכות אחרות, וכן עורות לבובין, שנתבתרו ונתערבו ולא הוכרו. ושור הנסקל, חתיכה מבשרה, וכן עגלה ערופה, נפקא לן [עי' כריתות ו' ע"א] מהערופה בעריפתה תהא. צפרי מצורע, אותה השחוטה, ונפקא לן מהקש דמכשיר למכפר, מכשיר צפרי מצורע, מכפר עגלה ערופה במ' קדושין [נ"ז ע"א]. ושער נזיר, נפקא לן התם [נ"ח ע"ב] מהכתו' [במדבר ו'] קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, קדושה כתוב בה כהקדש, ול"ש שער נזיר טמא ול"ש שער נזיר טהור, מי' טמא בקבורה וטהור בשריפה תחת הדוד של שלמיו [נזיר מ"ה ע"ב], מ"ט משום דשער נזיר טהור דומה להנך דפסולין בהקדש שהן בשריפה כגון פגול ונותר או כהנך דנשרפין במצותן כגון פר ושעיר הנשרפין, ונזיר טמא כיון דבשעת תגלחתו עדיין לא הביא קרבן עד למחר גם אינו יכול ליכנס לפנים שהרי מגלח הוא בשביעי ה"ל כפסולי דחוץ, וה"ט לכל הקדושין הנקברים והם שנויים בתמורה [ל"ג ע"ב] פ' יש בקדשי מזבח. פטר חמור, לאחר עריפה, וילפי' לה [בכורות ט' ע"ב] מעגלה ערופה. בשר בחלב, מלא תבשל ג' פעמים א' אסור אכילה וא' אסור הנאה. חולין שנשחטו בעזרה, מלכלב [תשליכון אותו] (שמות כ"ב), אותו אתה משליך [וכו'], וקדשים שיצאו כתיבי התם ובשר בשדה, כיון שיצא חוץ, והכי דרשי' ביה [קידושין נ"ח ע"א] שאם נכנס לפנים ממחיצתו [אי] אתה משליך לכלב. ויי"נ שנפל לתוך הבור, מפ' ליה בגמ'.
[ע"ז כ"ט ע"ב] ועורות לבובין, משום תקרובת ע"ז. עגול אסור, הכי עבידי ליה לע"ז, לבובין על שם שנקבו כנגד הלב בעוד שהוא חי ומוציאין את לבו להקטירו וקודרין אותו לע"ז וה"ל כנשחט לע"ז.
<h2>דף כח:</h2>
[ע"ז מ"ה ע"א] הגוים העובדים [וכו'] מה שעליהן, פי' צפויו, משום דה"ל נוי ע"ז וכתו' [דברים ז'] לא תחמוד [וכו'], ואי ק"ל דלמא האי קרא דאסר נויי ע"ז ה"מ נעבד בתלוש דאיהו גופיה מתסר אבל דמחובר או דב"ח דאינן אסו' להדיוט אימ' לך ציפוייהן נמי מותר להדיוט, הא נפיק לה בתמורה [כ"ח ע"ב] מואבדתם את שמם [דברים י"ב], ואיתא לקושיא ולפירוקא התם פ' כל האסו', ה' צרפתי, ואע"ג דתקרובת דהר לא מתסיר כדאי' במ' חולין [מ' ע"א] אלא א"כ שחט לגודא דהר, אפ"ה צפויו ונויו אסיר' מגזרת הכתוב לא תחמוד, ולי נראה דכלי תשמישו דהר נמי אסי' מדאמ' פ"ר ישמעאל [נ"א ע"ב] אם אינו ענין למקומות דלא מתסרי תנהו לכלים.
[ע"ז מ"ה ע"א] ור"י הגלילי היינו ת"ק, דהא תרויהו ס"ל דהר מותר. צפוי הר איכא ביניהו, י"מ נויי הר (אב"א) [איכא בינייהו] כלומר דלא ס"ל לר"י דנויי ע"ז היא עצמה אינה נאס' שיהו נוייה אסו', וקרא דלא תחמוד מוקי לה בע"ז דתלוש שהוא אסור נוייה אסו', ואי משום ואבדתם את שמם, לכנות לה שם הוא דאתא והיו קורין [וכו'], וי"מ דנויי ע"ז כגון דברים של ע"ז המונחים לכבוד עליו דכ"ע אסו', אלא צפוי הר דוקא, וה"ט דר' יוסי משום דבטל צפויה לגביה, ות"ק סבר לא בטיל לגביה והוה כשאר נויי ע"ז דנפקי מלא תחמוד, וגר' בתמורה בפ' כל האסו' [כ"ח ע"ב] משמ' כליש' קמא, כי כל נוייה נקרין צפויה.
<h2>דף כט.</h2>
[ע"ז מ"ד ע"ב] וכי נעשה נוי מאי הוי והתניא בית זה לע"ז, שתעמוד שם ע"ז או שיהא מותר. שאין הקדש לע"ז, כלומר דלא מתסר לא לגבוה ולא להדיוט בהזמנה לע"ז, והנה אע"פ שאמר בשעה שהכניסוהו יהיה שם מי שיהא לו המרחץ לנוי לא היה נאסר. נהי דאתסורי לא מתסר נוי מיהא איכא, כלומר אע"פ שבשביל האמירה שאמר נעשה מרחץ לא נאסר, מ"מ כשהכניסוהו לשם ונעשה לו נוי מתסר, והא דאמ' שאינו מתסר בהזמנה, ה"מ תקרובת או נוי או משמשי ע"ז, אבל להיות ע"ז עצמה נאסר בהזמנה לחודה לגבוה, והיינו מוקצה דנפיק לן בתמורה [כ"ט ע"א] מתשמרו להקריב לי [במדבר כ"ח], מי שאינו משומר אלא לי פרט לשהוא משומר לעשותו אדון אחר זולתי, דתניא בתוס' [ספ"ו] אי זהו מוקצה מוקצה לע"ז, עצמה, אינו נאסר בהזמנה לחודה עד שיעשו בה מעשה לצורך ע"ז או שהוקצה ז' שנים, שלא עשו בו שום מעשה, דהואיל וכולי האי אקצייה תו לא הדרי בהו וה"ל כמי שנעבד, א"נ אינו אסור עד שמסרוהו לכומרים ויאכילוהו כרשיני תרומה ע"ז, דודאי תו לא הדר ביה ופלח ליה ולא הוה כהזמנה לחודה, דהתם ה"ט כיון דמצי הדר ביה הזמנה לאו מילתא היא דלמא הדר ביה, אבל היכא דודאי אקצייה חייל עליו איסור ע"ז ואסור לגבוה משום דמאיס ליה, ואיתנהו להנך מילי בתמורה פ' כל האסו' [שם], וגר' נמי בתוס' דע"ז [שם] מאימתי נקרא מוקצה משנעשה בו מעשה, ולפי זה הפי' אם אמר שור זה לתקרובת ע"ז אפי' הקצוהו ז' שנים לכך או אפי' מסרה לכומרים להקריבו אפי' עשו בו מעשה לצורך ע"ז כגון שמשך זבל לגנתה ועבודות אחרות שאינן תשמיש לפניה אלא שהן צרכה מותר לגבוה ומוקצה שהוא אסור גזירה הוא כדנפק לן משמירה, והאי דדרשי' [שם כ"ח ע"ב] מן הצאן, לא משמעותו היא, דהא דרשי' ביה מן הצאן להוציא הנוגח, אלא אסמכתא לאסוריה דנפיק לן מתשמרו להקריב כדאי' בגמ'.
[ע"ז ס"ב ע"ב] וכנגדן באתנן, היכא דבא עליה ואח"כ נתן לה, ואמ' לה תחלה הבעלי לי [בטלה] סתם, דלא הוה מיוחד אגרא בשעת ביאה, שאין הביאה אוסרתו למפרע, שאסור הטלה אינו אלא בשביל מאיסות הביאה, וכיון דההוא שעתא לא הוה מיוחד לא מתסר מיניה. נתן לה ואח"כ בא עליה ניחול, דהא קיים אתנן בשעת ביאה.
<h2>דף כט:</h2>
[ע"ז ס"ג ע"א] אי דאמ' לה קנה ליך מעכשו, אע"ג [דאמר] ע"מ שתבעלי לי ונבעלה לו לבסוף. פשיטא דמותר, שאין זה שכר ביאה אלא במתנה הוא והביאה היא (שמה) [תנאי] המתנה, דאדם שאומר לחברו הא לך מנה ע"מ שתתן לי קרקע פלוני, שאין המ(ת)נה דמי הקרקע אלא מתנה הוא והקרקע תנאי המתנה, והאי טלה נמי מתנה הוא, ומשום מאיסותא דביאה נמי לית ביה דהא ליתנה בשעת ביאה. לא צריכא דא"ל, כלומר לא יהא רשאי בעל חובך למשכנך בו חוץ מדעתך לפי שעדיין לא הקניתי' לך לגמרי. ואי מצטריך לך, לפורעו לו מדעתך או למוכרו שקליה מעכשו, דכיון דלא אקנייה ליה הקנאה גמורה מותר, ומצי נמי מקרבא ליה דהא אי מצטריך ליך.
[ע"ז ס"ג ע"א] טלה זה נמי, כלו' כיון דאי בעי נמי מצי הדר ביה, כי ייחדו מאי הוי, כמאן דלא מיחד דמי. אי קאי ליה בחצרה הא קני ליה וקאי, ואמאי קרי ליה ואח"כ נתן לה, הרי נתון ועומד בשעת ביאה, וגבי זונה גויה נמי מצי לאקשויי קא קני ליה להאי משעת ביאה, שהרי בגוי מעות קונות, וביאתה הן הן דמיה, ותריצא נמי סליק לתרויהו בע"א.
<h2>דף ל:</h2>
[ע"ז מ"ו ע"ב] המשתחוה לקמה, דהא דפשיטא נעבד במחובר לאסור משום דמאיס, ה"מ בעיניה, אבל קמה דקמחה הוא דשריה אי מאיס בשנוי או לא, וק"ל לימא דיו, מהיכא קמיתי' לה מאתנן דיו לבא מ"ה, דהתנן [תמורה ל' ע"ב] גבי אתנן נתן לה חטים ועשאן סלת הרי זה מותר, ואיכא למי' דרמי בר חמא לאו (דקו') [בק"ו] מייתי ליה [אלא] בהקישא מאתנן וקא מסתפק' ליה משום דמצי' למי' הכא דון מינה ואוקי באתרה דהא ע"ז אסו' גבי הדיוט. אין שנוי, דאפי' חליפין אסו', וכ"ש שנוי, והכי קמבעיא ליה מי אמ' דון מינה ומינה וכולה מילתא בגבוה ילפינן, ומה התם אסורה במחובר אף נעבד אסו' במחובר לגבוה ומינה התם יש שנוי אף הכא נמי יש שנוי, או דילמא אוקי באתרא וילפי' נעבד במחובר לגבוה מנעבד בתלוש להדיוט מה התם אין שינוי אף הכא אין שינוי, ואע"ג דפליגא תנאי בעלמא [ב"ק צ"ג ע"ב] בהא פלוגתא, דלמא הכא אסור ע"ז שאני ולצורך ע"ז שאני, וילפי' לחומרא או דלמא ל"ש.
[ע"ז מ"ו ע"ב] (ו)יש נעבד במחובר, מי מקשינן לב"ח דשרי להדיוט ואסור לגבוה או לא. מה אתנן שמותר בתלוש, אפי' להדיוט, אסו' אפי' במחובר לגבוה. כדכתי' לא תביא, בית ה' למ"ל, לכתוב [ל]ה' אלי'ך, בית למ"ל, לאתויי אפי' במחובר. פרט לפרה, אדומה שמותרין מן האתנן. לרבות הרקועין, פי' לאסור, שאם נתן לה זהב באתננה אסור לעשות ממנו רקועין, ודוקא רקועין אבל אם לקחה ממנו קרבן מותר דתנן [תמורה ל' ע"ב] נתן לה כספים הרי אלו מותרין, דכתי' הם, ולא שנוייהם.
(ע"ז מ"ו ע"ב) [ת"ש] כל האסו' לגבי מזבח, כגון רובע, וכולהו תנינא ברישא דההיא דתמורה [כ"ח ע"א]. ור"א אוסר, אכולהו. ואתמר עלה, ה"ג לה בתמורה [ל' ע"ב] אמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן מחלוקת שעברו ולבסוף נרבעו, ופליגי בעובר ירך אמו, ר"א סבר ירך אמו היא, והיא וולדה נרבעו, ורבנן סברי לאו ירך אמו, וכה"ג נמי פליגי בעברו ולבסוף נעבדו וכן כלן, אבל נרבעו ולבסוף עברו ד"ה מותרין, ורבא אמר רב נחמן מחלוקת בשנרבעו ולבסוף עברו, ופליגי בזה וזה גורם, דר"א סבר זו"ג אסור ורבנן סברי מותר, אבל עברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסו', דוקא בשאר אסורי גבוה אבל באתנן וולדותיה בכל ענין מותר דהא כתי' הם ולא ולדותיה' הם ולא שנוייה', ואפי' חיטים ועשאן סלת כשר למנחות, ורבא לטעמי' דס"ל דעובר ירך אמו הוא והיא וולדה נרבעו, וה"נ בעברו ולבסוף נרבעו הוא, אלמא אין שנויי בשאר אסורי גבוה חוץ מאתנן, ונעבד דמחובר נמי נגמריה מב"ח לחומרא ולא מאתנן לקולא. [מ"ז ע"א] הכי השתא וכו', וההיא לישנא דמייתינן בר"פ דאין מעמידין [לעיל כ"ד ע"א] דמחלוקת דנרבעו כשהן מקדשין, ההיא לישנא אחרינא הוא בתמורה.
[ע"ז כ"ד ע"א] ולד נוגחת אסור, שנגחה בעד א', ועובר ירך אמו. מחלוקת שנרבעו כשהן מוקדשין, דמר סבר בזיא מלתא ומר סבר לא בזיא. אבל כשהן חולין וכו', דלא בזיא מילתא וזה וזה גורם מותר. מחלוקת כשהן חולין, ופליגי בזה וזה גורם, אבל כשהן מוקדשין ד"ה בזיא מלתא, הכי מפו' בתמורה [ל' ע"ב].
<h2>דף לד.</h2>
[ע"ז ע"ד ע"א] ושער נזיר, נפקא לן התם [קידושין נ"ח ע"ב] מהכתו' [במדבר ו'] קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, קדושה כתוב בה כהקדש, ול"ש שער נזיר טמא ול"ש שער נזיר טהור, מי' טמא בקבורה וטהור בשריפה תחת הדוד של שלמיו [נזיר מ"ה ע"ב], מ"ט משום דשער נזיר טהור דומה להנך דפסולין בהקדש שהן בשריפה כגון פגול ונותר או כהנך דנשרפין במצותן כגון פר ושעיר הנשרפין, ונזיר טמא כיון דבשעת תגלחתו עדיין לא הביא קרבן עד למחר גם אינו יכול ליכנס לפנים שהרי מגלח הוא בשביעי ה"ל כפסולי דחוץ, וה"ט לכל הקדושין הנקברים והם שנויים בתמורה [ל"ג ע"ב] פ' יש בקדשי מזבח.
